שרה כהן
שרה הייתה אחת הראשונות ששאלה אותי. סיפרתי לה על הגדלים ועל זה שכבר מצאתי כמה שימושים שונים בבית. לא הרבה אחר כך גם היא הגיעה ל-Libi Wear לראות אותם בעצמה.
ואני אגיד לכן את האמת: בהתחלה בכלל לא הבנתי ממה יש להתלהב. הרי זה רק סל כביסה, לא?
אני רחל גולדברג.
הגעתי ל-Libi Wear כי רציתי סל שימושי לבית.
לא תכננתי לקנות כמה,
לא תכננתי לדבר עליהם עם החברות שלי,
ובטח שלא חשבתי שאמצא את עצמי כותבת על סל כביסה.
אבל אז ראיתי את הכבשים.
במשך שנים סל כביסה היה בשבילי פשוט סל כביסה. משהו שימושי שצריך בבית, אבל גם משהו שאני מעדיפה שלא יראו.
הוא עומד בחדר השירות, מאחורי הדלת, בפינה של חדר השינה. ואם מגיעים אורחים, את בטח לא חושבת לעצמך: “איזה יופי, שיראו את סל הכביסה שלי.”
אז כשהגעתי ל-Libi Wear, לא חיפשתי פריט עיצובי. רציתי משהו מרווח, שימושי ונוח.
ואז ראיתי סל שבפעם הראשונה לא הרגיש כמו משהו שאני צריכה להסתיר.
אני יודעת שזה אולי נשמע קצת מוזר, אבל ההדפס הזה תפס אותי מיד.
גדלתי בבית שבו האמונה, המסורת והסיפורים היהודיים תמיד היו נוכחים. דימויים של כבשים, רועים, אדמה ופשטות הם חלק ממשהו שמוכר לי מאז שאני ילדה.
וכשראיתי את הסל הזה, הוא עורר בי בדיוק את אותה תחושה. משהו חם. משהו מוכר. משהו שמרגיש בית.
“לא הסתכלתי עליו וראיתי רק סל כביסה. היה בו משהו שפשוט נגע בי.”
זו כמובן התחושה האישית שלי. אבל מבחינתי, הכבשים היו הסיבה שבגללה עצרתי להסתכל.
הנחתי את הסל בבית, הכנסתי אליו את הכביסה, והמשכתי ביום שלי.
אחרי כמה זמן קלטתי משהו מצחיק: לא הזזתי אותו לפינה. לא סגרתי עליו דלת. ולא הרגשתי שהוא מפריע לי לעין.
להפך. הוא פשוט נראה כאילו הוא שייך לחדר.
לפעמים שמתי בו כביסה, לפעמים מגבות, ולפעמים מצאתי את עצמי זורקת פנימה שמיכה או דברים שפשוט לא רציתי שיישארו מפוזרים.
פתאום כבר הייתה לי סיבה לקחת יותר מאחד.
בעיניי מושלם לפריטים קטנים ולפינות שבהן לא צריך סל גדול.
גודל שאני אוהבת למגבות, כביסה יומיומית ודברים קטנים בבית.
כשאני באמת צריכה מקום לכביסה, מצעים או שמיכות.
לכביסה, בגדים ומצעים.
למגבות ולחלוקים.
לשמיכות ולכל הדברים שאני רוצה לסדר מהר.
ובלי שתכננתי, מצאתי את עצמי מספרת עליו שוב ושוב.
שרה הייתה אחת הראשונות ששאלה אותי. סיפרתי לה על הגדלים ועל זה שכבר מצאתי כמה שימושים שונים בבית. לא הרבה אחר כך גם היא הגיעה ל-Libi Wear לראות אותם בעצמה.
יעל אהבה בדיוק את מה שאני אהבתי: שסוף סוף משהו שימושי לא חייב להיראות כמו פריט שרוצים להסתיר. גם היא הלכה לראות את הקולקציה.
אצל תמר זה היה מיד עניין של הבית. היא הסתכלה על הסלים ואמרה לי שהם מרגישים יותר כמו פריט עיצובי מאשר כמו סל כביסה רגיל.
לאביגיל כמובן סיפרתי קודם על הכבשים. אבל כשהיא ראתה בעצמה כמה הדפסים יש, היא כבר התחילה לחשוב על יותר ממקום אחד בבית.
כשהסתכלתי על שאר הקולקציה, הבנתי למה קשה לבחור.
יש הדפסים צבעוניים, שקטים, כפריים, מצחיקים, פרחוניים, כאלה שמתאימים לחדר אחד וכאלה שמתאימים למקום אחר לגמרי.
ובסופו של דבר, זה דווקא מה שאהבתי. לא הרגשתי שאני קונה שוב ושוב את אותו סל. כל אחד נותן תחושה אחרת.
כששמעתי את הסיפור שלהן, פתאום הקולקציה הייתה לי אפילו יותר הגיונית.
Libi Wear התחילה בתל אביב בשנת 2004. ליבי ומאיה בוחרות יחד את ההדפסים, ורצו ליצור סלים שימושיים שלא מרגישים כמו עוד קופסה חסרת אופי בבית.
אחרי 22 שנה, אני חושבת שהן הבינו משהו מאוד פשוט:
“גם הדברים הכי יומיומיים בבית יכולים להיות יפים.”
הבנתי מ-Libi Wear שבעקבות סיום השכירות של החנות הפיזית לא יגיע מלאי חדש לקולקציה הזאת. כלומר, אם הדפס מסוים או גודל מסוים נגמר, הוא לא אמור לחזור למלאי.
אני עדיין חוזרת אליהן.
הן היו הסיבה שעצרתי מלכתחילה, והן עדיין הדגם שיש לו מבחינתי את הקשר הכי אישי.
אבל אחרי שראיתי את הגדלים האחרים ואת כל ההדפסים, אני גם מבינה למה אצלי זה לא נגמר בסל אחד.